אורות וכלים
ניוזלטר חשון – חזרה לשגרה
יש זמנים שאנחנו מרגישות ריקות מבפנים.
האש שבערה בתוכנו, ברגש, ברצון, בלהט עשייה – דעכה והייתה לאפר.
ואז אנחנו מגלות שאין ואקום.
האש קיימת, אבל לא כאן במקום בו שאפנו שתהיה. הרגשות נפלו בשבי…
צרכי הגוף ורצונות הנפש הבהמית מורגשים תמיד, אבל הפעם הגביהו טונים. משתלטים על האש הפנימית, רותמים אותה בחוזקה, בדהרה אל מחוזות חפצם.
קשה לי להרגיש אהבה, חיות וחשק בתפילה, בלימוד, בעבודת ה'…
אבל האדרנלין פועם במרץ והמוטיבציה פורחת, בדרך לקניון או בבית קפה, בטלפון או מול המחשב, בפרויקט המושקע שלי או בתחביב האהוב.
קשה לי לתרגם למעשה יראת שמים, לזכור בכל רגע בפני מי אני עומדת, איך הוא מביט עלי ובוחן כליות ולב, ולְמה הוא מצפה ממני.
וזה לא שרגש היראה אינו מוכר לי. אני פוגשת אותו לעיתים לא רחוקות: החשש מטעות, מאיחור, מנזיפה. הזהירות לדייק בכללים ובחוקים, לשביעות רצון המורה/ הבוס/ החֶברה. הפחד מכישלון.
אז למה בעבודת ה' זה לא מרגיש לי…
בערב הלימוד הארנו את הנושא, בלימוד של המאמר "אורות בכלים".
הסיפור שפעם למדנו בנביא, במלכים, התעורר פתאום לחיים במאמר של אדמו"ר הזקן, נושא משמעות חדשה וכל כך רלבנטית ונוגעת.
אשת עובדיה, אלמנה חסרת כול, מגיעה אל הנביא אלישע בזעקה על מצבה הקשה כל כך, עד שהנושה עומד לקחת את ילדיה לעבדים.
הנביא מורה לה לאסוף כלים מכל שכניה, ולהשתמש במעט השמן שנותר לה. ואז קורה הנס, השמן ממלא כלי ועוד כלי ולא נגמר, עד למילוי כל הכלים. מכאן מגיעה ישועתה.
"ואישה אחת מנשי בני הנביאים" – זו הנשמה, האחת והמאוחדת עם הקדוש ברוך הוא.
מתוך השיממון הפנימי והריקנות, געגוע דק מפלס את דרכו מתוכה, מתעצם ופורץ החוצה בזעקה אל אלישע הנביא המסמל כאן את ה': אלי שע, שעה אלי, אבא תרחם!
"עבדך אישי מת", האש שלי, שבערה בתוכי באהבה וביראה לה', מתה.
"ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'" פעם המצב היה אחרת. לפני שירדתי אל העולם המעלים הזה הייתי מחוברת, קרובה אליך. היתה אהבה ויראה, האש דלקה והיה בה הכוח להוסיף ולהאיר כל הזמן.
אבל היום, לא רק שהיא דעכה ואיננה, גרוע מזה "הנושה בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים"
הנפש הבהמית מאיימת לחמוס את 'הבן והבת' המבטאים את האהבה והיראה, לשעבד אותם לצרכיה.
"מה יש לך בבית" שואל הקול האלוקי, מה נשאר לך. איזה כוח עדיין לא אבד, עדיין לא נפל בשבי, עדיין שלך, ברשות הקדושה.
"אין לשפחתך כול כי אם אסוך שמן"
נכון, השפל כל כך עמוק, החושך כל כך גדול, שנראה שלא נשאר כול.
אבל עדיין יש משהו, ותמיד הוא שם. עצם הנשמה. הנקודה הכי פנימית, נסתרת, אבל קיימת. מעט השמן, שבו יחול הנס. כי הישועה מתחילה מתוכך פנימה.
"לכי שאלי כלים מהחוץ, כלים ריקים אל תמעיטי".
גם אם ריק מבפנים, תתחילי לעשות, תתחילי לאסוף כלים, תורה ומצווה ועוד מצווה.
כמה שיותר, ואל תמעיטי בערכם, כי בסופו של דבר הכלי לא יישאר ריקן.
אחרי שתאספי כלים, את תמשיכי לחפש ותאספי גם את עצמך מחדש, תמצאי גם את האהבה ויראה האבודות, תחזירי אותן הביתה, ותוכלי לצקת אותן בלי סוף אל כל הכלים שיש לך.
ויש – כמו במאמר השני של אדמו"ר הזקן – שהדרך אל האור היא מתוך השבר.
לפעמים רק רעידת אדמה תוכל לה, לריקנות הדוממת. התבוננות אמתית תזעזע, תסיר את אוטם הלב, ותפיח בו ניצוץ חיים שיבער באש פנימית.
כך או כך, מהמקום הנחות הזה, נגיע אל מקום גבוה הרבה יותר מזה שהיינו בו במקור.
המרחק הכי גדול יביא לקרבה חדשה, עמוקה מאי פעם.
האור כבר מבליח מקצה המנהרה, והוא גדול ועוצמתי, כיתרון האור הבא מן החושך.
