אחת בשנה, מתגלה הקשר הפנימי של הנשמה עם הקב"ה.
"עיצומו של יום מכפר", מעיר את עצם הנשמה.
לאורה של ההתקשרות העצמית, הקליפות נושרות.
החטאים נעלמים, מתכפרים, נמוגים אל מול עוצמת הקשר.
ומתוך המקום הנקי, הטהור, אנחנו פותחים דף חלק, זך.
ביום הכפרה והסליחה, במנחת היום, נקראת ההפטרה על יונה הנביא. למה?
"שיש בו כוח התשובה ושאין יכולין לברוח מאת פני הקב"ה".
הסיפור הזה מטעין אותנו בשתי תחנות כוח לפתיחת את הדף החדש.
נקודת המוצא לשנה החדשה היא, שאי אפשר לברוח מהקב"ה.
אי אפשר לבודד שום רגע, תחום, זמן או מקום, מהרוחניות.
אין הפרדה בין שמים לארץ,
בין זמנים ומאורעות גבוהים, רוחניים, לכאלה שנראים לנו חשוכים, נמוכים, מנותקים.
"אם אסק שמיים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך".
בכל נקודה נמצא הקב"ה.
אבל מה אתנו?
איך אנחנו יכולים לגלות תמיד את הרוחניות, את נקודת הקשר,
שלפעמים נראית כה רחוקה, נעלמת?
זוהי תחנת הכוח השניה מסיפורו של יונה. "שיש בו כוח התשובה".
כן, נשמתנו אמנם קשורה חזק לגוף, וחווה את חוויותיו הפיזיות, את ההוויה הגשמית –
אבל היא תמיד קשורה למקורה, לה',
וכשהיא שבה אל המקור, היא לוקחת עמה את הגוף בו היא נתונה.
יש לה כוח לשוב, לגלות את עצמיותה, וגם להשפיע על הגוף, על הגשמיות, ולהחדיר רוחניות.
הלבן הזה יעטוף את הכול השנה. לא נשאיר שטחים אפורים.
נקודת החיבור הרוחנית תחדור ותקיף כל פרט בחיינו.
יש בנו את הכוח לעשות זאת, כוח התשובה, כוח של החיבור למקור –
וכשהנשמה מאירה, אורה הרוחני נותן לנו כוח ממשי פיזי, להאיר את הכול.
מעובד ע"פ תורת מנחם – התוועדויות התשט"ז חלק א' (טו), עמ' 74-75
גמר חתימה טובה
צוות מעיינותייך
