בתוך כל יהודי, טמונה נקודה פנימית, עמוקה, של קשר לקב"ה. קשר של אמונה ואהבה, קשר בל יינתק, שבא לידי ביטוי במסירות נפש על קידוש ה', ובלבד שלא לכפור בקב"ה.
ולמרות הקשר העמוק הזה, אנחנו נכשלים בחטאים שמפרידים ומנתקים אותנו מהקב"ה. איך זה יכול להיות? בגלל ה"רוח שטות". נושבת, ומשתלטת, ומפזרת ערפל כזה, כאילו החטא לא יפריד אותנו מהקב"ה.
למדנו על זה בתניא, ובפרשה שלנו נמצא המקור לדברים. "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח-שטות" הכלל הזה שקבעו חז"ל, הנוגע לכל עבירה, לכל התרחקות מהקב"ה, נלמד מן הפסוק המדבר על דיני אישה שסטתה מדרכי הצניעות. "איש איש כי תשטה אשתו" – מלבד המשמעות של 'סטייה' מדרך הישר, יש כאן גם משמעות של 'שטות'. השטות היא זו שמסיטה.
וזה לא סתם, שלומדים על מהות החטא, המפריד את היהודי מאלוקיו, מנושא האישה שפגמה בקשר נישואיה. כי הקשר בין איש לאשתו הוא ה-משל לקשר בין היהודי לקב"ה, כשהקב"ה הוא ה'איש', וכנסת ישראל היא ה'אישה'. ובכל חטא של יהודי, גם אם זו 'עבירה קלה', הרי הוא בוגד ברצון ה', ומתנתק ממנו, כמו אותה אישה שסטתה והפנתה עורף לבעלה.
מכאן אנו מבינים עד כמה חמורה כל סטייה מרצון ה', גם בחטא שנראה 'קל'. ומאידך, רוח השטות המטעה ומסיטה, מלמדת גם שהחוטא אינו רע בעצמו, בפנימיותו. זו רוח זרה שנכנסה בו, מכסה על האמת, על הטוב שבתוכו.
בדיני האישה הסוטה, לא מדובר על אישה שחטאה בוודאות, אלא רק הביאה את עצמה לידי חשד. התורה מבטיחה, שאם תימצא טהורה, תקבל שכר מה'. יש בכך רמז גם לחוטא, שנכנסה בו רוח שטות: הניתוק שלו מהקב"ה הוא ניתוק זמני בלבד. בסופו של דבר "לא יידח ממנו נידח", סופו לעשות תשובה, לגבור על רוח השטות ולגלות את האמת, את הקשר הפנימי הטבוע בו, ולשוב ולדבוק בקב"ה.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 311)
שבת שלום!
צוות מעיינותייך
