אנחנו עסוקים בלי הפסקה. עובדים קשה, מזיעים, משקיעים… רק שלא נשכח בשביל מה הכול. מה התכל'ס?
מצוות השמיטה מסמלת את המיקוד בתכלית. בניסוח שנראה לכאורה תמוה, פותחת הפרשה – "כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה'". נשמע כאילו נכנסים לארץ, ומיד מתחילה השמיטה. רק אחר כך מפרטת התורה את התהליך – "שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
זה לא מתאים לסדר הדברים, ובכל זאת התורה מתחילה בשנה השביעית, השמיטה. יש פה הצהרת כוונה, פוקוס לתכלית: השמיטה איננה רק מצווה של פעם בשבע שנים, נספחת אחרי שש שנים של עבודת אדמה אינטנסיבית. השבת לה' – היא מטרת הכניסה לארץ, ותכלית עבודת האדמה בשש השנים. גם אם באופן מעשי קודמות שש שנות החרישה והזריעה, הכול מכוון אל שנת הקדושה והרוחניות. המיקוד בשנה שכולה שבת לה', מחדיר את הקדושה בתוך חיי המעשה, בתוך העבודה היומיומית, הארצית.
וזה נכון לא רק לעבודת האדמה, אלא גם לחיי היום יום שלנו. גם אם ברוב שעות היום אנחנו שקועים בעיסוקי החולין, אנחנו צריכים לזכור בשביל מה באנו אל הארץ, בשביל מה ירדנו לעולם – "כי תבואו… ושבתה… שבת לה'". כל קיומנו הגשמי, כל מעשינו ועבודתנו – הם לשם ה', בשביל קיום רצונו להשכין קדושה בעולם.
כשנזכור שהתכלית אינה בעיסוק הגשמי, אלא ב'שבת לה", בקדושה וברוחניות – הקדושה תקרין על כל רגע ופעולה, תשפיע ותחדור לתוך חיי המעשה. ככה אנחנו פותחים כל יום, בהצהרה ובתזכורת לפני מי אנחנו עומדים: "מודה אני לפניך"…
שש שנות המעשה ושנת השבתון, הם במאקרו ששת אלפי שנות קיום העולם, והאלף השביעי. כשנהיה מכוונים אל התכלית, אל הייעוד האלוקי שיתקיים במלואו באלף השביעי – נזכה להשלמתו בגאולה, שבת ומנוחה לחיי העולמים.
(על-פי ספר השיחות ה'תש"נ כרך ה, עמ' 471)
שבת שלום!
צוות מעיינותייך
