שלוש מילים, ציווי אחד,
הכלל הגדול בתורה –
"ואהבת לרעך כמוך".
אחת מהדמויות היותר מזוהות עם מצווה זו, מתקופת ראשית החסידות,
הוא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל".
ואיך נצרב להט האהבה לכל יהודי בעמקי נשמתו?
הדבר קרה כששמע את תורתו של הבעש"ט על המשנה – "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה".
הבעל שם טוב פירש ש'מלאכה' הינה ההתעסקות באהבת-ישראל.
העיסוק באהבת ישראל הכרחי כדי להביא קיום לתורה,
והדגש הוא לא על רגש אהבה מופשט אלא על התעסקות.
כמו בעל עסק, שיוזם, מפתח, מתאמץ לשווק ולהגיע ללקוחות ומתמסר לעסק.
הסיפורים המופלאים על רבי לוי יצחק מעידים שאכן הוא פתח סוג של 'עסק' כזה באהבת ישראל.
אבל תורתו של הבעל שם טוב מיועדת לכולנו, קוראת גם לנו להצטרף לעסק.
להשקיע חשיבה מה חסר לזולת, בגשמיות וברוחניות, ולהשקיע בעשייה, כדי למלא את מחסורו.
לעבוד, להתאמץ במלאכה, כי הצורך של יהודי אחר, זה העסק שלנו!
הבעש"ט לימד, שסיוע רוחני ליהודי שני עובר דרך עזרה גשמית.
הנתינה הגשמית היא אהבת ישראל בפני עצמה, והיא בלתי מותנית.
אבל יש לה ערך מוסף, כוח לפתוח את הלב ולהפוך אותו לכלי לקבלה רוחנית.
באשר לנתינה רוחנית, לפעמים אנחנו יכולים לחשוב שמה אנחנו כבר יודעים,
ומי אנחנו בכלל, שנוכל להשפיע ולהעניק ברוחניות.
בעניין זה חז"ל אמרו: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", גם אנחנו בכלל.
מכל אחד אפשר ללמוד, ולא רק שאפשר ללמוד ממך, וממני,
יש דברים בהם רק את יכולה להשפיע, מתוך הייחודיות שבך, שאין באף אדם זולתך.
וכשאנחנו נותנים לשני, אנחנו זוכים יחד, הנותן והמקבל,
להארה אלוקית: "מאיר עיני שניהם ה' ".
"נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים – שמונים שנה,
כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת,
בגשמיות ובפרט ברוחניות"
(ספר היום יום)
(ע"פ לקוטי שיחות כרך א, עמ' 260)
