בבסיס, לא הייתה ליוונים בעיה עם לימוד התורה וקיום המצוות.
בעולמם רצוף הפילוסופיות, היה מקום ל'פילוסופיה' יהודית, התורה.
אבל הם נוכחו לראות שעם ישראל אינו אוחז בפילוסופיה, אלא בתורה אלוקית מקודשת.
את זה הם לא יכלו להבין. הם הכריזו מלחמה בקדושת התורה, בדבקות בעל שכלי, באלוקי.
עוד לפני הגזירות, הם רצו לגזור את הקב"ה מהתמונה.
"להשכיחם תורתך, להעבירם מחוקי רצונך" – שילמדו תורה, אך לא תורת ה'.
שיקיימו את המצוות, כחכמת חיים הגיונית ומוסרית, אך לא כחוקים אלוקיים.
אבל הקב"ה הוא לא רק חלק בפאזל של לימוד התורה וקיום המצוות.
הקשר האלוקי הוא העיקר בחיי היהודי, בלימוד תורתו ובקיום מצוותיו.
זה כל הסיפור וחזות הכול. וכשמוותרים על העיקר – מתפרקת כל התמונה.
ההתייוונות שחלחלה וניתקה את היסוד, את קבלת עול מלכות שמיים, הביאה להרס כל בניין היהדות.
בסופו של דבר נגזרו גם גזרות כנגד לימוד התורה וקיום המצות בפועל.
ואז התעורר הכוח הפנימי הטבוע בנשמת היהודי, חזק מכל היגיון, כוח מסירות הנפש.
קבלת עול עמוקה, בחינת ה'יחידה' שבנפש, שנשארת תמיד מיוחדת עם מקורה האלוקי, בכל מצב.
ההתעוררות הזו הביאה לנסים מופלאים, ולחג חנוכה המאיר.
מול נרות החנוכה מרצדים, נקשיב לסיפור שהם מספרים.
על נר ה' שבתוכנו, על נר מצווה ותורה אור, על ניצוץ הקשר שלעולם לא יכבה.
ניצוץ גבוה, על טבעי ועל שכלי, בוער בקבלת עול מלכות שמיים.
נרות חנוכה נותנים לנו את הכוח ללבות את ניצוץ הקשר האלוקי.
בצומת דרכים, כשהדרך הלא נכונה קוראת בשם ההיגיון ובאלף תירוצים מוטעמים,
נזכור את נר חנוכה. את ההתעלות העל שכלית, את תורתך, את חוקי רצונך,
פשוט כי זה רצון ה', גם כשזה לא מסתדר לנו.
וגם כשאנחנו עובדים את ה' במלוא הרגש או מתוך הבנה וטעם נפלא,
גם שם צריך לזכור שלפני הכול אנחנו שם לא בגלל רצוננו והבנתנו, אלא משום רצונו.
כך יאיר אור ה' בתוכנו, תמיד.
