חסידות בחג – ט"ו בשבט

שבעת המינים – שבעה צעדים פנימיים

שבעת המינים הנבחרים של ארץ ישראל, הארץ המיוחדת לעם ישראל, מלמדים אותנו דרך בעבודת ה' של "האדם עץ השדה". הם מסמלים תהליך של צעדים פנימיים בנפש האדם. וכך מפרש הרבי מלובביץ' בדרך החסידות:

האדמה היא קשה, ודווקא מתוכה "ארץ ממנה יצא לחם" (איוב כח). הארץ מסמלת את נחיצות העבודה והעמל בעבודת ה'. אין הצלחה בשום דבר ללא עמל, חרישה בארץ, זריעה, השקיה וטיפוח. אין קיצורי דרך. צריך להזיע.

החיטה היא מאכל אדם. החלק הרוחני שבנו נקרא אדם, על־שם "אדמֶה לעליון", היא הנפש האלוקית. צריך לעורר את הכוחות העל טבעיים שטמונים בנו, את ה"חלק אלו־ה ממעל ממש" שבכל אחד ואחת מאיתנו. כמו פצצה גרעינית, בה כמות מזערית מכילה עוצמה ואיכות בלתי נתפסות, כך היא הנשמה שיש לכל יהודי.

השעורה היא מאכל בהמה. לאחר שגילינו את כוחות הנפש האלוקית והתמלאנו באנרגיות קדושות, ניתן וצריך לפעול עם ה"בהמה" שלנו, הנפש הבהמית. היא איננה רעה ביסודה אלא רק רחוקה מ'אור פני מלך חיים', ועלינו 'לעבד' אותה ולקרבה אל הקדושה.

יין הוא שמחה. כאן אנו למדים את צורת העבודה: העבודה צריכה להיות מתוך שמחה של גפן, כמאמרה של הגפן במשל יותם: "החדלתי את תירושי המשמח אלוקים ואנשים" (שופטים ט). העבודה של גילוי ה'אלוקי' שבקרבנו, והעיסוק עם הנפש הבהמית והטבעית – ה'אנשים' שבנו, צריכים להיות דווקא מתוך שמחה. רק על ידה ניתן לפרוץ את מגבלות העולם ולהתקדם באמת.

התאנה היא לבוש. עלי התאנה היו לבושו של אדם הראשון. לבוש מסתיר על הגוף אך גם מבטא אותו, ובאותו אופן, המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו מבטאים ומלבישים את הנפש הנסתרת מבעד להם. עלינו להקפיד על שלמות וניקיון ה'לבושים'. אין להסתפק בתיקון הנפש פנימה, אלא גם להשגיח על צורת ותוכן המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו. התאנה מלמדת אותנו להתייחס בכובד ראש גם לביטויים המעשיים של הנשמה.

הרימון הוא ריבוי כמותי. קודם עסקנו בשלמות ובעיקר בניקיון הלבושים, כולל כוח המעשה, וכעת – בריבוי מעשים טובים. עלינו למשוך את הקדושה מהפנימיות, דרך הלבושים, עד לתוך ענייני העולם הזה. יש לעשות מעשים רבים, להחדיר את הקדושה בעוד ועוד דברים בעולם הזה. אין להסתפק בכמה גרגירים אלא להיות "מלאים מצוות כרימון".

גם האזכור השני של הארץ מתייחס לעמל, אך מסוג 'מתקדם' – אל מול בעיות, מניעות ועיכובים שנקרים בדרכנו. בעוד "הארץ" של תחילת הפסוק מדברת על עצם ההימצאות בעולם הטבע, הדורשת התמודדות ועמל, כעת אנו מדברים על הישרדות בגלות וניצחון במלחמות וניסיונות, הדורשים מאיתנו וחושפים מתוכנו עוצמות מיוחדות.

ההצלחה מתוך קשיים נמצאת ב"שמן זית". הזית הוא מר ואינו ראוי לאכילה כפי שהוא, ו"אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה" (מנחות נג). דווקא מתוך מרירות וכתישה יוצא שמן זית זך מובחר ואיכותי, אשר צף מעל כל המשקים ובולט בייחודיותו. זהו שכר העמל המיוחד של התמודדות עם קשיים מיוחדים.

סבלנות אין סופית, השקעה וטיפוח מביאים ל"דבש"! העבודה עם עץ הדקל היא ארוכה. בספר הזוהר (ויקרא עמ' טז) מתואר איך פירות התמר גדלים רק לאחר שבעים שנה! בפסוק לא מוזכר שמו של הפרי אלא רק דבשו, בגלל התוצאה הנפלאה של 'יתרון האור מתוך החושך'.

לאחר הנחיתה בעולם הזה (ארץ) התעוררות הנשמה (חיטה), עבודה עם הנפש הבהמית ולבושיה באיכות ובכמות (שעורה, תאנה ורימון) בשמחה (גפן) ובהתגברות על קשיים (ארץ זית שמן) הגענו לתכלית – 'הכל דבש'!

מתוך שווה לכל נפש – מועדים. על פי שיחת הרבי בטו בשבט נ"א-נ"ב