הים נקרע, ומול העיניים התחוללו נסים בלתי נתפסים.
מעבר מטלטל מהבלתי מוצא לגאולה שלמה.
מהלב המתרחב פרצה שירה מלאת שמחה ותודה לה'.
השירה הקיפה את העם כולו, אנשים ונשים.
בני ישראל שרים עם משה, והנשים עונות אחרי מרים.
אבל היה הבדל בין שירת הגברים לשירת הנשים:
השירה הנשית הצטיינה בשמחה יתירה ובעוצמה סוחפת, "בתופים ובמחולות".
השמחה הגדולה הזו נעוצה בדמותה של מרים, מובילת השירה.
מרים מאחדת בתוכה את המרירות והקושי של הגלות,
יחד עם ראיית הגאולה והציפיה לה.
כבר כילדה קטנה, חוללה מרים שינוי היסטורי בעם כולו.
עמרם אביה נואש מעתיד העם, וגירש את יוכבד אשתו
בעקבות הגזירה להשליך את התינוקות ליאור.
אחריו, גירשו כל בני העם את נשותיהם.
מרים הילדה בת החמש, לא משלימה עם הצעד:
'אבא, גזירתך קשה מגזרת פרעה'…
והמילים הנוקבות משפיעות.
עמרם מחזיר את אשתו, ואחריו כל בני העם.
מרים ממשיכה לשרטט את העתיד בנבואה:
"עתידה אמי, שתלד בן שיושיע את ישראל".
ולצד תודעת הגאולה שבקרבה,
מרים מרגישה וכואבת בעוצמה את קשיי הגלות החריפים.
מרים "על שם המירור" – על שם מרירות הגלות.
וכגודל המרירות – גודל השמחה.
כשנבואת מרים על הגאולה מתגשמת במלואה,
ואימת מצרים סרה לחלוטין, גם השמחה מושלמת.
שמחה מלאת עוצמה, בתוף ובמחול.
העוצמה הנשית המיוחדת הזו
היא הסיבה שלהפטרת הפרשה נבחרה שירה נשית.
יש בנביאים גם שירת גברים, כמו שירת דוד,
אבל מפטירים בשירת אישה, שירת דבורה.
ולפני השירה, משתקפות בדמותה של דבורה שתי מעלות נשיות בעבודת ה'.
דבורה "אשת לפידות" – בהכנת הפתילות לבית המקדש,
נרמזת פעולת ההארה של נשי ובנות ישראל בהדלקת נר שבת.
אור שמאיר את הבית, את הסביבה, ואת העולם כולו.
"והיא יושבת תחת תומר דבורה" – תחת הדקל התמיר,
במקום גלוי ללא חשש ייחוד.
זו מעלת הצניעות של נשי ובנות ישראל, יסוד קיומו של העם.
זו העבודה הנשית שתביא גאולה ושיר חדש, "בזכות נשים צדקניות".
(מעובד על פי תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב חלק ב' עמ' 187 – 190)
שבת שלום!
צוות מעיינותייך
