יציאת מצרים. כל יום מחדש, מאבק מול מצרי הנפש.
ועכשיו, עם פרשת השבוע, אנחנו חוזרים אל המאורעות,
לוקחים מהם הוראות, לעבודת יציאת מצרים שבכל יום.
איך מתחילה ההכנה ליציאת מצרים? עשרת המכות.
והראשונה – מכת דם.
גם אנחנו צריכים להכות ביאור ולהפוך מים לדם.
מי הנילוס מסמלים קרירות, חוסר התלהבות.
זו ה'עבודה זרה' של מצרים,
טומאה שמשרה יחס קר ומתנכר לכל דבר שבקדושה.
את הקרירות והאדישות הללו עלינו להפוך לדם.
מה הבעיה בקרירות? נקיים כל מה שצריך,
רק בלי להתלהב, מה רע?
מסתבר שאנחנו לא סתם קרים ומאופקים.
המזג שלנו יודע היטב להתרגש ולהתלהב ולהשתוקק…
השאלה לאן מופנים הרגשות הללו.
המים המבקשים לכבות את אש החיות וההתלהבות לקדושה,
מקורם בטומאת מצרים. זו הדרך של היצר הרע למשוך אותנו אל הטומאה.
שם, בעניינים גשמיים וחומרים, רחוקים מקדושה,
ייעלם הקור, ופתאום יצוצו התלהבות ולהט.
אבל בענייני קדושה? תלמדי, תתפללי, בסדר. מה ההתלהבות?
מה את כל כך מתפעלת מסיפורי צדיקים או מגילוי של השגחה הפרטית,
תירגעי.
הקור ארסי והרסני.
"בין קרירות לכפירה מבדילה מחיצה דקה ביותר.
אלוקות היא שלהבת אש" אמר הרבי הרש"ב מליובאוויטש.
השלב ראשון בדרך ליציאת מצרים – להפוך את הקור כלפי הקדושה, לחום.
אחר כך מגיעה המכה השנייה. צעד הפוך.
הפעם הצפרדע – חיית המים, המסמלת את הקור,
נכנסת לבתי המצרים, עד לתנוריהם החמים, הבוערים.
עכשיו הופכים חום לקור. ממגרים את חום התאווה וההתלהבות לענייני 'מצרים',
שולחים צפרדעים קרות לתוך התנורים הלוהטים של החומריות והטומאה.
בענייני הקדושה נשקיע את הלב שלנו, את החום הפנימי.
בהתעניינות, ברצון, באהבה. אותם נחיה. זו מכת דם שלנו.
ולענייני העולם הזה? צפרדע. קרירות, אדישות. לכאן מתאים הקור.
כי אנחנו לא יכולים להיות חמים ונלהבים לשני כיוונים מנוגדים.
האש שבליבנו נאחזת בקדושה, או בטומאה. זה לא הולך ביחד.
חום לעבודת ה', קור לענייני העולם.
שני השלבים הראשונים לשחרור משעבוד פנימי לחרות רוחנית.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך א עמ' 119)
שבת שלום!
צוות מעיינותייך
