אורות החנוכה עוד קורצים בלבנו, על רקע השחור.
לילות החורף הארוכים עדיין כאן.
אנחנו מנסים לשמר את האור, להגביר אותו,
אבל לפעמים החושך מביא עלינו הרבה בלבול.
הניסיונות מפגישים אותנו עם תערובת רגשות: עצב, פחד, כאב, חרדה, ועוד כאלה.
רעיון מהפרשה עושה סדר במערבולת הרגשית.
מצביע על שני קולות מרכזיים, מחזק את האחד ומתוך כך מרפא את השני.
ה' אומר ליעקב: "אל תירא מרדה מצרימה". אל תפחד.
רש"י מפרש את הרקע – "לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ", כי יעקב הצטער.
המקרא ורש"י מדברים על רגשות שונים. פחד מול צער.
אבל לאור החסידות, אין פער.
יש פה קודם כל הרגעה מן הפחד.
לא לפחד מהירידה. לא להתיירא מחושך הגלות.
ה' שולח את הקושי, את הניסיון, ונותן כוחות להתמודד.
ודווקא מה שנראה כמכשול, כהסתר והעלם – הוא שמגלה את הפוטנציאל שבתוכנו.
מצד שני, יש מקום לצער. אל תירא, ולא אל תצטער.
כשאור ה' אינו מאיר בגלוי, כשיש 'הסתר פנים', זה אכן מצער.
אנחנו לא אמורים 'לזרום' ולהתרגל לחושך.
זה המקום להתגעגע ולחלום על האור.
לזהות את החסר, להתחבר אליו, להרגיש אותו.
להרגיש את צער הנשמה, את צער השכינה.
ויותר מזה: הכאב הוא שנותן את הכוח להתגבר על הפחד, להתרומם מעליו.
התחושה שעוד לא הגענו אל המקום האמיתי, שחסרה לנו הגאולה השלמה –
יוצרת ציפיה והשתוקקות תמידית לגאולה.
והתשוקה לגאולה – מרימה ושמה אותנו במקום גבוה, מעל הניסיונות, מעל הפחד.
למה "אל תירא"? – "לפי שהיה מיצר", בגלל ובעקבות הצער על הירידה.
בזכות נקודת המבט שמרגישה את החוסר ומייחלת לגאולה, אפשר להתעלות על הפחד.
כשקשה ומבלבל וחשוך, זה הכול כי אנחנו עדיין בדרך.
כבר בסוף, כמעט מגיעים, אבל עדיין צועדים.
יש לנו יעד, וכשהגשר צר ומתפתל, לא נפחד כלל.
נמשיך ללא מורא, וביחד עם זה ניתן מקום לצביטה שבלב,
לצער שעוד לא הגענו, ונזעק לגאולה.
ככה נזרז את בואה, במהרה בימינו.
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 229 )
