כוננות מיוחדת בעם ישראל. בונים משכן!
כולם מזדרזים להביא מכל אשר להם ולתרום למשכן מרכושם ומכישרונותיהם.
ובראש – נוטלות הנשים חלק. הן תורמות תרומות ייחודיות, המתעלות על תרומות הגברים.
את תכשיטיהן היקרים נדבו מכל הלב ובשמחה, מקדימות את הגברים בתרומת הזהב,
"הן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן" (רמב"ן, שמות לה, כב).
ולא רק רכוש יקר הן תרמו בחפץ לב, אלא גם כישרון מיוחד: "בחכמה טוו את העזים".
באומנות ייחודית טוו הנשים את צמר העיזים טרם גזיזתו, בעודו מחובר לעיזים.
הנשים עסקו במלאכה המורכבת לא בעקבות ציווי, אלא מיוזמתן, מתוך רצון פנימי לתרום את הטוב ביותר למשכן ה'.
הטווייה על גבי העיזים השביחה את התרומה בכפלים:
הצמר נחשב לתרומה ממין החי, ולא מן הדומם, ובכך עלה ערך התרומה.
התרומה היא כקרבן לה', וקרבן מן החי חשוב יותר מקרבן המובא מן הצומח או מן הדומם, וכך גם תרומה מן החי חשובה יותר.
נוסף על הערך הרוחני, הטוויה בחוטי הצמר המחוברים לבהמה משדרגת את איכות התוצאה, שכן סיבי הצמר לחים ורכים יותר.
הנשים התאמצו במלאכת אמנות מורכבת, כדי שתרומתן למשכן תהיה המעולה ביותר.
הנשים חכמות הלב – אלה גם אנחנו. כמוהן, נרתום ונתרום לעבודת ה' מן המיטב שבנו.
ננצל את כל המשאבים בהם התברכנו – היכולות והכישרונות כמו גם רכוש ושפע גשמי,
לא רק לשם התפתחות אישית, אלא בעיקר בשביל לקיים את רצון ה' ולהוסיף קדושה בעולם.
כך נהפוך את העולם הגשמי למקום להשראת שכינה, דירה ומשכן לה'.
גם אנחנו יכולות לתרום למשכן, לבנות אותו כאן!
שבת שלום!
(על-פי לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 449)
