איזה כיף זה כשיש חיבור בעבודת ה'.
כשמרגישים שמחה, אהבה, תענוג לעשות רצון אבינו שבשמיים.
אבל מה קורה כשזה לא קורה?
כשהתכונות, הרצונות והרגשות מושכים לכיוון הפוך מרצון ה'?
בפרשה אנחנו לומדים שזה לא חריג – זה ממש טבעי.
שלב שאי אפשר בלעדיו, שלב שיכול לקחת שנים.
תחושת חיבור היא נפלאה ומדהימה,
אבל אי אפשר להגיע אליה בלי עבודה, בלי מלחמה.
הדרך מתחילה בניסיונות שצריך להתגבר עליהם.
המשימה היא להתמיד ולצעוד גם כשבפנים מתחשק לקפוץ לשבילים אחרים.
העבודה הקשה הזו היא שמביאה בסופו של דבר לחיבור, לרצון ולעונג.
שני השלבים מתבטאים בשמות שלנו.
השמות של עמנו – שנקרא על שם אבינו השלישי.
אנחנו בית יעקב , ועם ישראל .
בתחילת הדרך אנחנו מכופפים את עצמנו בכוח לציווי העליון,
כעבד לאדונו, בכפייה ובקבלת עול. אז אנחנו נקראים בשם יעקב, "יעקב עבדי".
בהמשך, כשעולים דרגה, מתחילים להרגיש, ועובדים את ה' באהבה וברצון.
כמו בן ששמח למלא את רצון אביו האהוב, ועושה זאת בעונג רב.
אז אנחנו נקראים בשם ישראל, "בני בכורי ישראל".
המטרה היא להגיע ל'ישראל' –
אבל אי אפשר לצפות להגיע לכך בלי לעבור את ה'יעקב'.
כשחשוך מבפנים, קושי, מאבקים ומלחמת יצרים – אין מה להיבהל או להתייאש.
זו העבודה, זו הדרך, והיא יכולה להיות ארוכה ורבת שנים,
כי לא ביום אחד הופך רצון ה' לרצוננו אנו.
אחרי שנים ארוכות בהן הוא נקרא יעקב, ובתום מאבק קשה מול שרו של עשיו,
אומר המלאך המובס ליעקב המנצח –
"לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל".
אבל בשונה מאברהם אבינו, ששמו הקודם 'אברם' התבטל לחלוטין,
יעקב עדיין נקרא גם בשמו הראשון.
כי 'ישראל' זו שאיפה ודרגה נעלית,
אבל אי אפשר להגיע אליה בלי עבודה קשה של 'יעקב'.
(על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 795 )
