סוף השבוע הקרוב מביא בכנפיו שני ימים רצופים של קדושה, שני ימים של מנוחה. מנוחה היא מכנה משותף לשבת ולחג מתן תורה.
"יום השישי ויכולו השמים והארץ" – בגמר בריאת העולם באה מנוחה לעולם, שבת. אבל "יום השישי" משמעותו גם היום השישי בסיוון, יום מתן תורה.
עד אז, היה העולם כולו תלוי ועומד על תנאי, שיקבלו ישראל את התורה. בקבלת התורה "נתחזקו כל יצירת בראשית ונחשב כאילו נברא העולם עתה" (רש"י, בראשית ב, לא).
במשך יותר מאלפיים שנה, לא זכה העולם למנוחה אמתית. הוא התקיים "על תנאי", באיזושהי אי ודאות, חוסר יציבות. קבלת התורה פעלה את הקיום האמתי של העולם, בהשקט ובטח, במנוחה.
קבלת התורה היא גם שמביאה אותנו למנוחה.
גלי החיים סוערים. עליות, ירידות, שינויים בלתי צפויים. הכול דינמי, מטלטל באי שקט תמידי. איך אפשר להגיע למנוחה?
מנוחה היא חיבור לתכלית. כשיש לנו מטרה אחת, נקודה אחת שבה אנחנו נאחזים, והיא מחזיקה ומכילה את כל השינויים והטלטלות. מתן תורה הביא לנו את התכלית האחת, שטמונה בכל הפרטים, בכל השינויים, בכל הקורות אותנו: "אני נבראתי לשמש את קוני". או כמו שמתחיל השולחן ערוך "… לעשות רצון אביך שבשמים". זה לפני הכול, בתוך הכול, וכולל את הכול. וכשאנחנו מכוונים לשם, ומרגישים את התכלית בכל פרט, אנחנו מתמלאים במנוחה אמתית.
המנוחה הפנימית מקרינה על חיינו, על מעשינו, על סביבתנו, ומשפיעה מנוחה על העולם כולו.
השנה, כשערב החג וההכנה אליו הם מתוך מנוחת השבת, בלי רגע חולין שמפסיק בין השבת לחג מתן תורה, יש לנו כוח מיוחד. להצטייד בהשפעת המנוחה השבתית, ולהמשיך ממנה למנוחה של מתן תורה. ביום שבו הגיע העולם למנוחה, בגילוי תכליתו: בשביל התורה ובשביל ישראל, נשאב כוחות לגלות את התכלית בתוכנו ובעולם שסביבנו, ולהגיע למנוחה.
ומתוך המנוחה, והפעולה להחדיר את התכלית בכל פרט, נזכה בקרוב למנוחת העולם כולו בגאולה, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
שבת שלום, חג שמח, ובנוסח האיחול החסידי: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!
צוות מעיינותייך
