"משכני אחריך נרוצה"
ניוזלטר לפרשת שמיני, כ"ו ניסן תשע"ז
נחתנו אל שגרה של יום יום, אל לחם חוקנו. החג פרס כנפיים, אבל הותיר אחריו שובל חגיגי, קורא לרענן, לחדש, להכניס שינוי בשגרה. החלטות ויעדים, משימות חדשות לצד שינוי הרגלים ישנים, אצלי הם חברו לרשימה מתנפנפת, אוברול כללי ומבטיח… רק שהבטחות צריך לקיים. רוצה לקחת מפסח את הכוחות לדלג, לא לחזור למשבצת העתיקה. להתחיל בתנופה ולכבוש יעד אחר יעד, V אחר V ברשימה הארוכה… איך עושים את זה?
חושבת על זינוק ותנופה, אבל המשבצות מחכות לי. מסודרות יפה יפה, שבע על שבע. אין קיצורי דרך. מסלול מדורג ועקבי, ומפורט. עכשיו העבודה שלי לצעוד. אבל לא, זה לא הולך להיות מסלול מונוטוני. זהו מסע בשתיים, אליו אני רותמת את הפרטנרית ההיפראקטיבית שבתוכי, הנפש הבהמית, שתהפוך את הצעידה – למרוץ לוהט.
בפסח, זה היה הקדוש ברוך הוא. נגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאל אותנו, בגילוי מרומם וחזק, ששאב אותנו ממעמקי הטומאה. "משכני, אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו" משכני רומז לזמן יציאת מצרים, אחריך נרוצה – לזמן ספירת העומר, והביאני המלך חדריו – לזמן מתן תורה". כשהיינו צריכים להתנתק מהרע של מצרים, בו היינו שקועים כמו בביצה טובענית, לא יכולנו להתרומם לבד. אבל אחרי יציאת מצרים, אחרי שה' משך אותנו מתוך מֵצרי הטומאה, עכשיו מגיע תורנו. כבר לא יכולים להישאר פסיביים, לחכות לגילוי האלוקי. עכשיו הזמן ל"אחריך נרוצה".
נכון, ההתקדמות צריכה להיות צעד צעד, משלב לשלב. ניקיון יסודי בנפש, פסח – שאחרי – פסח, כל ארון בתורו, ובתוכו מגירה אחר מגירה. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כל תנועה וכל נטייה. אבל רציתי תנופה? כן, יש בתוכי כוח כזה. חזק, תקיף ורץ קדימה. זו הנפש הבהמית. ספירת העומר זה הזמן להתעסק אתה. לרתום את המרץ שלה לעבודה היסודית הזו.
"כללות העניין דבירור וזיכוך ענייני העולם מודגש בהקרבת העומר – מפני שהעומר בא משעורים דווקא, מאכל בהמה". מנחת העומר המגיעה מן השעורים, מאכל בהמה, רומזת לנו – זה הזמן. "אז הוא הזמן להתבוננות ול"אתהפכא", להפוך ולשנות את המדות בפנימיות. על פי זה יובן הלשון "נרוצה".. מכיוון שרצונות הנפש הבהמית הם בתוקף ומרוצה… הנה כאשר פועלים על ידי עבודה שגם הנפש הבהמית תרצה אלוקות, אז הרצון לאלוקות חזק יותר מרצון הנפש האלוקית"
עכשיו צריך לרתום את הבהמה שבתוכנו. לגרום לה לרצות. להתבונן, לעורר רגשות של אהבת ה' ויראת ה' שיחדרו גם אליה, עד שהיא תחוש כמה זה טוב וכדאי לה. וכשהיא רוצה – היא יודעת לרוץ… כשהיא מצטרפת, עם כל הכוח שלה, היא מניעה קדימה, ובגדול, ואפילו עוקפת את הנפש האלוקית. שנתקדם במסע… דרך צלחה!
(ע"פ שערי המועדים ספירת העומר, ז')
