עקבתא דמשיחא
ניוזלטר לפרשת עקב
עדיין בצילם של ימי החורבן והאבל, אבל עכשיו הצל הזה לא רק כהה, קודר, עכשיו הוא צל של מפלט מהבערה, משיב נפש, מבשר, מנחם. בתוך שבעת שבועות הנחמה, בהם ההפטרה מביאה ניחומים מהקדוש ברוך הוא בעצמו, מביעה פרשת השבוע את ההגדרה המדויקת למצבנו הנוכחי: עקבתא דמשיחא.
"והיה עקב תשמעון" מפרש רש"י "אלו מצוות קלות שאדם דש בעקביו". המקום הנמוך ביותר בגוף, בו אדם דורך, חלילה, על המצוות הקלות, מסמל דרגה נחותה מחד, ומאידך מרמז על דרגה עליונה ביותר, תכלית השלמות, יהודי שסיים והשלים את עבודתו וזוכה ל"עקב תשמעון", לשכר שמגיע בעקבות עבודה.
מילה אחת קטנה ושני קטבים מנוגדים גלומים בה.
ואותם שני הקצוות משתקפים בדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא. מצד אחד, תקופת שפל, החושך מרים ראש ומכסה את אור ה', הסתרה בתוך הסתרה. אנחנו לא רואים כלום באפלה הסמיכה הזו. רגשות הנשמה קהים, שרויים בתרדמה, כמו העקב המחוספס, הקהה לתחושות, שכמעט אין בו חיות.
מצד שני – עקבות המשיח פועמים, הגאולה מתדפקת, ואנחנו עומדים בשערי התקופה הנעלית ביותר בהיסטוריה, תכלית הכול.
מה לעומק השפל ולפסגה הנעלית ביותר, מה לחושך הכי אפל עם האור הגנוז, איך משתלבים עקבות אלו באלו?
"נעוץ תחילתן בסופן". דווקא בין הסוף להתחלה, בין התחתון לעליון, טמון קשר פנימי עמוק.
דווקא במאמץ המייגע, מתוך הקושי הגדול, זוכים לעלייה הגדולה. הגישוש הנואש, התועה, מתחתית הבור, בצפרניים זבות דם שממשיכות לפלס ולטפס, מביא לבסוף לאחיזה בחבל שמזניק אל הדרגה הגבוהה ביותר.
בניסיונות של עקבתא דמשיחא נדרשת ממנו מסירות נפש. להתגבר מעל כל חשבון והיגיון, להיאחז חזק חזק בדרך אל המטרה, להמשיך בלי ליפול למרות האדמה המזדעדזעת תחתנו. מסירות הנפש הזו היא הכלי לגילוי הנעלה מכול של תקופת הגאולה. העבודה שלנו, מתוך המקום הנמוך כל כך, עקב נרמס, היא שמקרבת אלינו את צעדי המשיח ועקבותיו.
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 89)
