קרנבל החלב- על האכילה הגשמית כמסייעת להארת החג ברוחניות
ניוזלטר לחג השבועות
שלטי החוצות, הפרסומות והעולם שסביב דואגים להכין אותי לקבלת התורה בדרך משלהם.
דרך צבועה בלבן מזמין, חגיגי וחלבי. הררים של גבינות בשלל מרקמים,
צורות וצבעים כמעט מסתירים את ההר הנמוך שהוא הסיבה שהם כאן, "הר אלוקים… הר גבנונים".
דבש והרבה חלב עוברים תחת לשוננו, אבל נראה שהמשל מקבל יותר במה מן הנמשל.
עולם שלם של קולינריה מנצח על השמחה, שמחת קבלת התורה.
קל לחשוב על כך כהפנינג של קידום מכירות, וכנראה שזה גם נכון… אבל לא רק.
מבט פנימה מגלה שחברות הפרסום ומועצת החלב לא היו הראשונות לקשר בין מיני מגדנות ומאכלים מענגים לשמחת מתן תורה.
"הכול מודים בעצרת דבעינן נמי (שצריך גם כן) לכם – שישמח בו במאכל ומשתה,
להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו".
ואם כך, זה כבר מעורר סימני שאלה.
בפסח ובסוכות אנו חוגגים, בעיקר, את זכר החסדים הגשמיים – יציאה מעבדות לחרות, וענני כבוד שהגנו עלינו מאימת המדבר.
והנה מגיע החג שכולו שמחה רוחנית טהורה, שמחת מתן תורה. ואיך מציינים את השמחה הזו?
במאכל ובמשתה, ובדגש על כך, יותר מכל סעודת יום טוב רגילה.
בגמרא, חלוקות הדעות אודות שאר המועדים:
האם להקדיש מחצית מן היום לשמחה גשמית או להקדיש את היום כולו לשמחה רוחנית.
אבל לגבי שבועות אין מחלוקת. הדעה אחידה: חובה לשמוח באכילה ובשתייה.
כך גם בפסק ההלכה על פיו חג השבועות הוא המועד היחיד בו אסור להתענות תענית חלום.
השאלה הזו, שבחג השבועות היא מהדהדת במיוחד, מרחפת בעצם על עונג שבת ויום טוב בכלל.
"עונג חכמים שתיקנו בג' סעודות", מדוע העונג הזה בא לידי ביטוי דווקא באכילה ושתיה?
מדוע הוא לא פתוח לבחירה, לכל אחד במה שגורם לו הנאה, ואולי אלו דרכים של עונג רוחני יותר?
ההסבר הוא, שהתורה והמצוות ניתנו "לצרף בהם את הבריות".
לא כדי לזכך את הנשמה, אלא כדי לזכך את הגוף באמצעותה.
העונג של הרוחני, לא רק הנשמה צריכה לחוש, אלא גם הגוף.
באמצעות תענוג האכילה הטבעי, מחלחלת אל גוף היהודי קדושת המצוות.
הרוחניות החודרת אל תוך הגשמיות, מתאחדת עמה ומזככת אותה – מתגלה במיוחד בחג השבועות.
הגילוי האדיר של מתן תורה הקיף את כל היקום הגשמי, וחדר לתוכו.
הבריאה כולה עצרה נשימה. ציפור לא צווח, שור לא געה.
הטבע נדם לחלוטין, ורק קול ה' נשמע מארבע רוחות השמיים.
התורה היא התגלות עצמותו של ה', כמרומז בראשי התיבות של "אנכי" –
"אנא נפשי כתבתי יהבית", אני את עצמי כתבתי והבאתי.
במתן תורה, עצמות ה' האינסופית, הגיעה, נגעה ונקלטה בכל רבדי המציאות הגשמית.
אין מקום בו הגילוי לא פעל.
שמחת החג שלנו, במאכל ובמשתה, מכוונת להמשיך את פעולת מתן תורה,
את ההארה הנקלטת ברובד הגשמי, את גילוי הקדושה בתענוג הגוף.
מהמדרגה הנעלית ביותר של 'אנכי', של עצמותו יתברך,
ניתן לנו הכוח לפעול גם במדרגות הנמוכות ביותר.
וזו בעצם העבודה שלנו יום יום, בתוך החולין, בתוך ההעלם.
בשבועות, מול מעדני החג, נשתדל לזכור, לספוג ולהתמלא – בטעם לטעם.
(ע"פ אוצר ליקוטי שיחות חלק ג, שבועות ב'. בתוך: מועדים לחסידות חלק שני)
